עבודות הדיוקן שמציגה שושנה גבעון בתערוכה זו, מתרכזות בדיוקנאות הבת מרים, אותה היא מצלמת, מגדילה ומדפיסה על ניירות, קנבס ובדי טקסטיל הודיים. גבעון אינה מסתפקת בהדפסת הדיוקנאות, אלא ממשיכה לעבד אותם במרקמים אתניים וצורות רקמה, עד שהדיוקן המקורי הופך חלק מהאורנמנטיקה, שלפעמים נטמעת ולפעמים בולטת. הדיוקנאות שלה מתקשרים עם תולדות האמנות בעיקר אמנות הפופ והאמן אנדי וורהול במיוחד. כמו וורהול היא מבקשת להעביר ערכים מוספים לדמות המודפסת על ידי עיבוד התמונה ותוספות של צבעוניות וחומריות אורנמנטליים.הטיפול האינטנסיבי בדמות המצולמת, שבמקרה זה היא בתה, יוצרת קרבה פיזית אליה, נוגעת בה, מתקרבת ומתרחקת ממנה תוך כדי עבודה.התוצאה המוצגת כעת היא תערוכה בעלת וריאציות שונות שמביעות יחס מורכב בין האמנית, מושא הציור ומרחב אפשרויות ההבעה בחיבור בין הרציונאלי לרגשי.
אריה ברקוביץ
אוצר בית האמנים
פבר' 2006
נכנסים לגלריה, היא מתבוננת בנו, אנחנו מחזירים מבט, אז מתרחש המפגש, אנו בוחנים אותה, היא אותנו, לה פנים רבות, ואנו זורמים ממבט למבט - תוהה, שובב, חולמני, מהרהר, תוהים מה הסיפור שעומד מאחורי כל אחד ואחד מהם, מתי צולם, מה היה שם...ההדפסים משלבים את פניה של מרים בטקסטורות של אריגים. אפשר להיתפס להתבוננות שטחית של שילוב בין אורנמנטיקה הודית-מזרחית, צבעים ודיוקן, אך למעשה יש פה עיסוק - בשכבות של גילוי וכיסוי. שם התערוכה "מרים היא הבת האהובה עלייך" מיד מעורר תהיות. לא יודעים של מי. ובכן, של הבת עצמה, היא זו ששלחה לאמה את המשפט בהודעת אס.אם.אס. אמירה מעניינת, נקודת מוצא לבחינת יחסי בת-אם. יחסים מורכבים אלה, נשענים על העבר וממשיכים אותו. עבר שמהווה מקור השראה ליצירה בהווה, ומציע דרך התבוננות חדשה באותם חומרים, שמפרק ומרכיב אותם מחדש. מרקמי הטקסטיל הדומם עומדים בניגוד לדמות החיונית והמשתנה מהדפס להדפס, הם כמו מקפיאים אותה, אך בו זמנית גם מקבלים חיים בהיותם חלק ממרקם גופה, הם כמו פורצים מתוכה או לעתים גם הופכים למסך חוצץ בינה לבין המתבונן. בעיקר מרשימה החדירה לטקסטיל עד למהותו - שתי וערב, הוא מוגדל עד כדי פירוקו, כמו ניסיון לחדור אל המרקם הפנימי של הגוף. מגוון הטקסטורות והצבעים כמו מחצינים את נבכי נפשה של מרים, לעתים פניה כמו פורצים מתוך תנועה סיבובית אין סופית. השילובים המגוונים בין הטקסטורות והצבעים לבין פניה מגוונות ההבעה של מרים, הם בבחינת ניסיון של האם לתהות על קנקנה של בתה, ללמוד את אישיותה המורכבת. מעשה הרקמה והאריגה של האם על פניה של מרים הם בבחינת לידה מחדש של האם להוריה ושל הבת לאמה.
מתוך הדברים שכתבה
ד"ר כרמלה אבדר
מרצה במחלקה לפולקלור יהודי והשוואתי באוניברסיטה העברית.
( הכותבת הינה אחות של האמנית )
פעם בשבוע נסענו ביחד למקום שבו יוצרים.
אני שעולמי כבר סגור ומגובש
והיא שכל העולם פתוח לפניה.
את כל הצבעוניות שלה הביאה אל תוך המכונית.
אסור היה לדבר ולשאול שאלות, עד שתתעורר.
כל הדרך רפרפו אצבעותיה מתחנה לתחנה
ואני לפי מה ששמעתי, ידעתי את מצב רוחה.
גם כשלא נפגשנו , הרגשנו זו את זו.
היא שלחה לי הודעות וכתבה לי כתוביות
" הנסיך רוצה לדבר איתך "
" מרים היא הבת האהובה עלייך "
כשחזרנו היא ביימה
עם כל הדיגיטלי הזה והתאורה
וכשסיימה ,
לקחתי את הפנטקס הישנה,
הייתה דמות והיה אור,
עין המצלמה צרבה את דמותה
ואני ליקטתי פרורים משולחנה.
פעם כשהגענו השומר אמר לי:
"יש לך את הבת הכי יפה במקום"
חשבתי לעצמי, בישיבה אנחנו בסדר גמור.
שושנה גבעון
פבר' 2006